<h1>בעיקר</h1>
<h2>דף קנז:</h2>
והכי נמי לענין תשלומי כפל, על כל דבר פשע כלל, חמור שה ושלמה [פרט], כלל שלמה עם בעלי חיים. על כל אבידה חזר וכלל וכו'. וממעטינן לקרקעות עבדים ושטרות בלבד, והקדש מרעהו ממעטינן. תשלומי ארבעה וחמשה מפרשינן התם, ולא תשלומי שלשה וארבעה. בשור ושה דוקא. שומר חנם כי יתן כלל, כסף או כלים פרט, לשמור חזר וכלל וכו'. הרי בכל אחד ואחד כל המטלטל מפורש אף שאין בהן חיות. וגבי שומר חנם אע"ג דבפרט אין מפורש בעלי חיים, בכללי מפורש כל דבר נתינה ושמירה.
אבל בשומר שכר בפרטיה אין מפורש אלא בעלי חיים וכן בכלליה, דהא כל בהמה דהוא הכלל בעלי חיים כתיב. וכללא קמא לא חשיב רבי ישמעאל. הילכך אפילו כי אמרינן דנעשה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי, בעלי חיים דמפרשי בין בכלל ובין בפרט מהני למעוטי לכל הפחות [דבר] שאינו בעלי חיים [ואינו מטלטל] (ולא) [אפילו שהן] ממון, ועבדים הוין מרבין דהא בעלי חיים נינהו וממון, ומהני היקישא למעוטינהו, (ו)הן וכל שכן שטרות דאין גופן ממון.
והא דקא מרבה רבי אליעזר לקרקעות ועבדים לענין שבועת הפקדון, ולא ממעט אלא שטרות, משום דפקדון דכתיב בקרא לפרטא קרקע נמי משמע. ואי נמי דבר המטלטל דוקא, כלל קמא דהיינו ריבויא דוכחש בעמיתו. וכן ריבויא בתרא מכל אשר ישבע עליו לשקר דמשמע אפילו קרקע, מהני לריבויי קרקע. ולא ממעט אלא שטרות.
[ו] כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כיצד ונתת כסף בכל אשר תאוה נפשך כלל. בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט. וכל אשר תאוה נפשך חזר וכלל. הרי הפרט ממעט משמעות הכלל הראשון והאחרון. דדוקא ולד ולדות הארץ. וממעט עופות וכל שכן דגים. כדאיתא בעירובין פרק בכל מערבין [כ"ז ע"ב]. ומאן דדריש פרי מפרי וגידולי קרקע, עופות נמי גידולי קרקע נינהו, אבל דגים לא.
ומיהו כי מעיינית בספרי קשה לכאורה דדרשינן התם [פ' ראה], בכל אשר תאוה נפשך יכול בעבדים ובשפחות תלמוד לומר בבקר ובצאן. אין לי אלא אכילה שתיה מנין, תלמוד לומר ביין ובשכר. מנין אף משביחי אוכלין, תלמוד לומר ובכל אשר תאוה נפשך. יכול אף מים ומלח תלמוד לומר בקר וצאן יין ושכר מה אלו מיוחדים שהם פרי מפרי וגידולי קרקע אף אין לי אלא פרי מפרי וגידולו מן הארץ. האידנא מדקאמר מים ומלח ש"מ דדגים פשיטא ליה דניקחין. והדר נקיט פרי מפרי וגידוליו מן הארץ לאפוקי דגים.
וכי דייקית שפיר מתרצינן הכי, כיון דקא דרשינן מכללא בתרא אפילו משביחי אוכלין אע"ג דלא דמי לפרטא, ומים ומלח נמי משביחי אוכלין נינהו כשמתקן מהן מאכל על ידי בישול, ומלח נמי מכשיר כל מאכל, יכול שאני מרבה אותם אם בא להשביח בהן מאכל כמו שרשאי ליקח שאר ראשי בשמים, תלמוד לומר בקר וצאן יין ושכר, מה אלו מיוחדין פרי מפרי וכו' אף כל. לאפוקי מים ומלח דלא דמו להני, דהני פרי וגידולי קרקע ולא מים ומלח. הילכך ממעטינן להו מיין ושכר. ומבקר וצאן שהם בעלי חיים ממעטינן נמי שאר בעלי חיים דלא דמו לפרטא, ומאי נינהו דגים. אבל עופות מרבינן דכללא בתרא דוקא.
גרסינן בפ"א דמעשר שני [מ"ה], הלוקח מים ומלח ופירות מחוברים לקרקע או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים לא קנה מעשר. והיינו נמי דתנן [ערובין כ"ו ע"ב] הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח. ואההיא דמעשר שני פ"א גרסינן בירושלמי [ה"ג], מתני' דרבי עקיבא דלא כרבי ישמעאל. דרבי ישמעאל דרש ונתת הכסף וכו' עד מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ [וכו'] ר' עקיבא דרש מה הפרט מפורש שהוא פרי ולד פרי ומכשירי פירי, אף אין לי אלא שהוא פרי ולד פרי ומכשירי פרי. מה נפק מביניהון, דגים וחגבים כמהין ופטריות. וקשה לי ציר מאי טעמא (א)לא אמר רבי עקיבא. דהא רבי עקיבא נמי דריש ריבויי ומיעוטי כרבי אליעזר וכיהודה בן גדיש. ואיכא למימר כרבי אליעזר סבירא [ליה] דציר אין ניקח בכסף מעשר בעיניה, משום דריבויא קמא דוקא, מיהו כי נותנין ומערבין בו קרבי דגים שפיר דמי. והיינו דמסיים רבי עקיבא בדרשא מכשירי פירי, דהיינו ציר שמעורב בו קרבי דגים, דהציר מכשיר הקרבים ומתקנן וערבין לאכול טפי מבעינייהו.
ויש לשאול היכי סתם לן הכא בעירובין [כ"ו ע"ב], ובפרק קמא דמעשר שני [פ"א מ"ב] כמאן דדריש ריבויי ומיעוטי. דקתני הכל נקח בכסף מעשר שני חוץ מן המים ומן המלח, אבל דגים נקחין משום ריבויא. דאפילו ציר משמע דניקח. ובפרק הזהב [ב"מ נ"ו ע"א] ובפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"ב] סתם לן כמאן דדרש כללי ופרטי. דתנן התם אלו דברים שאין נשבעין עליהן הקרקע והעבדים ושטרות. וכולן דרשינן למעוטי מדרשה דכלל ופרט וכלל. כדאיתא בגמרא. ושמעינן ליה לרבי דדריש כללי ופרטי. כדאיתא בסוכה פרק החליל [נ' ע"ב] ובשבועות פ"א [ד' ע"ב] ובקידושין [כ"א ע"ב] גבי ולקחת כלל את המרצע פרט וכו'. והתם בפרק יש בכור לנחלה [בכורות נ"א ע"א] תנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות. ובגמרא מתניתין דלא כרבי דתניא רבי אומר בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות. ומסקנא משום דדריש ריבויי ומיעוטי היכא דסמיכי תרי כללי גבי הדדי כי הכא ופדויו מבן חדש תפדה. דתני דבי רבי ישמעאל במים במים שתי פעמים אין כלל ופרט אלא ריבה ומיעט. ורבנן פליגי עליה דאפילו בכה"ג כלל ופרט וכלל דרשינן. הרי כמה סתומות דסתם לן כמ"ד דרשינן כלל ופרט.
ובסדר יהודה בן גדיש הקשיתי לאביי [ערובין כ"ז ע"ב] דאמר דגים איכא בינייהו, אלמא אפילו מאן דדריש כלל ופרט וכלל דגים מרבינן [ד]ניקחין. ומיהו ציר ממעטינן ולרבי אליעזר ריבויי ומיעוטי מרבינן נמי דגים ואימעט ציר, מאי איכא בין רבי אליעזר להאי תנא. והא כלל ופרט ממעט טפי מריבה ומיעט וריבה. ושם כתבתי מה שכתבתי.
מיהו נראה לי דמאן דדריש כלל ופרט וכלל, ואית ליה דדגים נקחין בכסף מעשר אבל לא ציר, משמע אם עירב בו קרבי דגים דכיון דלאו בעיניה הוא נקח [אבל ציר בעיניה] אין נקח. וגם נראה דחגבים נמי אין ניקחין וכן כמהין ופטריות. אבל לרבי אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי נקחין כמו שכתבתי ארבי עקיבא. אבל על הסתמות דסתם רבי תימה אי אית לן לאוקמיה בהני נסיב לה אליבא דרבי ישמעאל בכלל ופרט דהזהב ושבועת הדיינין, וליה לא סבירא ליה. וההיא דבכורות דלא כרבי ישמעאל. דאע"ג דסמיכי [ד]רשינן בכלל ופרט וכלל. דבכה"ג נמי מוקמינן בהלכה ראשונה דמסכת שבועות [ה' ע"א]. ודוחק. ומיהו למעלה בסדר רבי יוחנן כתבתי כמה סתמות דפליגי אהדדי.
[ז] מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל כיצד, קדש לי כל בכור יכול אף הנקיבה במשמע תלמוד לומר זכר. אי זכר יכול אפילו יצתה נקיבה לפניו תלמוד לומר פטר רחם. ואי פטר רחם יכול אפילו נולד לאחר יוצא דופן תלמוד לומר בכור. זהו כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. ובשלהי פ"ב דבכורות [י"ט ע"א] מוקי לה אביי שפיר. ומיהו מדה זו מוציאה כל פרשה ופרשה ממשמעותה על פי הדרשות. מנקיבה שפטרה הרחם. דזכר כתיב שאינה בכור, ומזכר הבאה אחריה, דפטר רחם כתיב. ומיוצא דופן נמי אפילו זכר דלאו דרך רחם נפיק דפטר רחם בעינן, (ומהכא) [ומהבא] אחר יוצא דופן נמי אפילו פטר רחם והוא זכר, דבכור לדבר אחד לא הוי כדמוקי לה אביי. ומחוורתא כוותיה.
והא דקתני כלל הצריך לפרט ופרט הצריך [לכלל], לאו משום דהוי כלל ופרט וכלל. דהא מרוחקים טובא. ובכה"ג לא שייך דרשה דכלל ופרט הכא. דהא קדש לי כל בכור ופטר כל רחם דכתיב, גבי הדדי כתיבי [שמות י"ג]. ותרוייהו בין זכר ובין נקיבה במשמע. ובפרשה אחרת כתיב [שם] והעברת כל פטר רחם כל פטר שגר בהמה והדר הזכרים לה'. ובפרשת כי תשא [שמות ל"ד] כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר. אלא שבפרשת ראה [דברים ט"ו] [כתיב] כל בכור אשר יולד בבקר ובצאן הזכר, והתם פטר רחם לא כתיב. אע"ג דכתיב כי יולד ומשמע פרט ליוצא דופן, אבל נגממו כותלי בית הרחם או נעקרו דליתנהו כלל, דבשאר קדשים הוי לידה אבל לא בבכור, דפטר רחם בעינן כדאיתא בפרק בהמה המקשה בסוף הלכה המבכרת המקשה לילד [חולין ע' ע"א], הוה אמינא מהאי קרא דכל הבכור אשר יולד אפילו ליתנהו לכותלי בית הרחם, קמ"ל פטר רחם. הרי אי לאו כל הני קראי לא שמעינן. וכולהו צריכי לאורויי כל חד וחד אאידך.
ואין זה הלשון כלל הצריך לפרט דהכא דווקא, אלא לגלויי בעלמא דהיכא דאיכא למידרש בכלל ופרט ואיכא למימר דכלל צריך לפרט, לא תדרוש אין בכלל אלא מה שבפרט. כההיא דפרק כיסוי הדם [חולין פ"ח ע"א]. ת"ר וכיסהו, יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי תלמוד לומר בעפר. אי עפר אין לי אלא עפר, מנין לרבות חול הדק וכו', עד ואימא וכיסהו כלל בעפר פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. עפר אין מידי אחריני לא. אמר רב מרי משום דהוי כלל הצריך לפרט ואין דנין אותו בכלל ופרט. ופירש רש"י כלל הצריך לפרט דלא סגי לכללא בלא פרטא דאי כתיב וכסהו הוה משמע יכסה עליו את הכלי. הילכך איצטריך עפר להורות שאין כיסוי אלא בדבר שמתערב ונבלע כגון עפר וכיוצא בו. וכי דיינינן בכלל ופרט, היכא דכללא לא משתמע אלא בחד ענינא ומרבה מילי טובא, והדר אמר פרט למעוטי כל מילי דכללא. אבל הכא כלל משתמע בתרי עניני כיסוי שאין דומין. כיסוי בדבר שלם כגון בכלי, וכיסוי דבר דק כגון עפר. ותו לא אתי פרט אלא לפרושי כיסוי במה דלאו בדבר שלם, ולאו למעוטי לגמרי. זהו הכלל הצריך לפרט ללמוד הכלל מן הפרט. כדאמרינן [מו"ק כ"א ע"א] רבים צריכין לו, תלמיד וצריך לו רבו [ב"מ ל"ג ע"א]. והכי קים להו הלכה למשה מסיני דאין דנין. ומה שכתבתי דלאו דוקא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך [לכלל]. משום דמרוחקין הן ואין דנין.
[ח] דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו'. והלא שלמים בכלל כל הקדשים שנאמר כל איש אשר יקרב אל הקדשים וטומאתו עליו. ושלמים בכלל כל הקדשים היו. וכשיצאו מן הכלל ללמד [לא ללמד על עצמו יצאו אלא ללמד] על הכלל כולו. מה שלמים מיוחדים שקדושתן [קדושת] המזבח אף אין לי אלא קדושת מזבח, יצאו קדשי בדק הבית. שאם אכל מהן בטומאת הגוף שאין על זדונו כרת ולא על שגגתו חטאת. מיהו במזיד פלוגתא דרבי ורבנן [פסחים ל"ג ע"א] הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה. ובשוגג מביא אשם מעילות וקרן וחומש. הרי מדה זו מוציאה משמעות קדשים שאינה על המזבח כשלמים. ונראה דבמדה זו כלול אף (ההקדש) [ההיקש] שלכך יצאו שלמים, להקיש הקדשים לשלמים. אע"פ שבשתי פרשיות [נכתבו], כיון שבפסוק אחד (כולו) [כולל] שלמים בכלל קדשים. ושלמים יצאו מן הכלל הראשון, הרי כל כלל הראשון כפרט היוצא ממנו, שהוקשו כולן בפסוק אחד. והיוצא מגלה ומפרש באלו קדשים עסקינן בקדשים הדומין לשלמים. וכולן הוקשו בפסוק ראשון, והשני מפרש עצמו וגם השאר דבקדשי מזבח עסקינן.
כההיא דתחילת מסכת כריתות [ב' ע"ב], דאמר רבי יונה ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע כי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו. הוקשו כל העריות לאחותו דאף היא בכלל עריות. ולמה יצתה כרת באחותו. מה אחותו חייבין עליה בפני עצמה אף כל העריות חייבין עליהן בפני עצמן. ואע"ג דדחי להא, לאו משום דאין המדה כך, אלא משום [דכתיב] ואל אשה בנדת טומאתה [לא תקרב]. דמהתם מסיק לחייב על כל אחת ואחת. ואחותו מוקי לה לשמות שמחלקין.
ונראה לי ההיא דתנן במסכת מנחות פרק שתי מדות [צ' ע"ב] הלכה כל קרבנות הציבור והיחיד טעונות נסכים. דגרסינן התם תנו רבנן ועשיתם אשה לה' עולה יכול כל העולה לאישים טעון, עולה וכו' עד תלמוד לומר וכי תעשה בן בקר עולה או זבח. והלא בן הבקר בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו וכו'. דהיינו נמי ממדה זו. וכן ההיא הבערה בכלל היתה [שבת ע' ע"א] וכו'. ובפ"א דיבמות [ז' ע"א] דייקינן נמי על אשת אח בכמה עניני, ומייתי להא. והעראה דכל עריות גמרינן בפרק הבא על יבמתו [נ"ד ע"א] מנדה דכתיב את מקורה הערה דהוקשו כל העריות מדכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות.
וכל הני דמייתינן לא שייכי למידרש להו כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, דנימא על כולן לא יהא חייב האוכלן בטומאת הגוף אלא על שלמים בלבד. ואי משום דמרחקי מהדדי (להוי מי') [מהני מיהא] על שאר קדשים קלים לרבויי, אבל לא קדשי קדשים. וליכא למימר קל וחומר, כיון דמדה היא דאין בכלל אלא מה שבפרט. וכי מרחקי מהני לרבויי מידי דדמי ליה בכל צד. כההיא דנגמר הדין [סנהדרין מ"ה ע"ב], כל הנסקלין נתלין דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אין ניתלין אלא מגדף ועובד עבודה זרה. התם משום דבחד ענינא הוא. אבל הכא השלמים בצו [ויקרא ז'] וכלל הקדש בפרשת אמור אל הכהנים [ויקרא כ"ב]. וכן לא תעשה כל מלאכה דאזהרה ועונשין בכי תשא [שמות ל"ד], והבערה בויקהל [שמות ל"ה]. וכן חימוץ דכל המנחות לא תיעשה חמץ [ויקרא ב'] ולא תיאפה חמץ [ויקרא ו'] בשתי פרשיות מרוחקות. אבל כויה וחבורה דפליגי רבי ובן עזאי בהחובל [ב"ק פ"ד ע"ב] מי נאמרה תחילה דפליגי בכלל ופרט מרוחקים זה מזה אי דנין או אין דנין. היינו דומיא דההיא דמסכת נדה פרק בנות כותים [נדה ל"ג ע"א], דפרכינן ואימא ותהי נדתה עליו כלל כל המשכב פרט כלל ופרט וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט, משכב ומושב אין מידי אחריני לא. אמר אביי וטמא שבעת ימים הפסיק הענין, הוי ליה כלל ופרט המרוחקים ואין דנין. ורבא אמר לעולם דנין וכל ריבויא.
ונראה לי דכל היכא דמיקרבי טובא כגון הא דכויה וחבורה, דאין ריחוק שלהן אלא פצע תחת פצע. וכן הא דאביי ורבא דאין החילוק אלא וטמא שבעת ימים. בזה מחלוקת אם דנין כלל ופרט כזה כשאר כלל ופרט או כלל כלל לא. דאע"ג דסמיכי כיון דמצי למסמכינהו שפיר דליכתוב כויה וחבורה בהדדי, והדר פצע תחת פצע. וכן ותהי נדתה עליו כל המשכב והדר שבעת ימים, ופסקיה במאי דפסקיה [אתא] לאשמועינן דלא תדרשיה בכלל ופרט וכלל. ואידך סבר משום כי הא פורתא לאו רוחקא היא. מיהו ההיא דנגמר הדין דבחד עניינא הוא ובתרי קראי מרוחקים, ומצי למיכתב כי יהיה באיש מברך השם והומת ותלית כדכתיב בקראי אחריני כי קללת אלהים תלוי, שמע מינה דלדרשה נאמר. דהאי דלא סמכינהו לכלל ופרט, משום דלא תמעיט עובד עבודה זרה מתלייה. אלא הכי דריש כי יהיה באיש חטא והומת משמע כל המומתין ניתלין, ואין הפרט סמוך לו אלא לסוף נאמר כי קללת אלהים תלוי. הילכך מרבינן וממעטינן קצת, ממעטינן שאר נסקלין, ומרבינן עובד עבודה זרה, דפשט ידו
